1. לטענת התובע ביום 18.12.01 הוא יצא מביתו לטייל עם הכלב המשפחתי (להלן - "הכלב"), כשהוא קשור ברצועה. לפתע כלב אחר מסוג בוקסר, שהיה בלווייתה של הנתבעת (להלן - "הבוקסר"), ברח מהנתבעת ורץ לעברו של הכלב והתנפל עליו באכזריות. התובע ניסה להימנע ממריבת כלבים זו ומשך את הכלב בחזרה באמצעות הרצועה, בניסיון לברוח עמו בחזרה לביתו. אז התנפל עליו הבוקסר, תקף אותו ונשכו בכף ידו השמאלית. לנוכח רשלנותה הנטענת של הנתבעת, הוגשה תובענת הנזיקין שבפניי.
2. הנתבעת התגוננה בפני התביעה. היא טענה כי כלבה, הוא הבוקסר, הינו כלב רגוע לעומת אופיו האלים של הכלב. עוד היא טענה כי הכלב לא היה קשור ברצועה ולא היה זמם על פיו. לעצם האירוע הנתבעת אינה מכחישה אותו ואולם היא טוענת כי היה זה הכלב שתקף את הבוקסר, בעוד הבוקסר קשור ברצועה ופיו חסום בזמם. אכן התובע נפגע בתאונה ואולם הוא ננשך על ידי כלבו-שלו, בעת שניסה לאחוז בו ולהרחיקו מהבוקסר.
3. התובע טען לנכות אורטופדית צמיתה, שנסמכה על חוות דעתו של ד"ר דרור פוקס, בשיעור של 10%, שהועלתה באופן חלקי בהתאם לתקנה 15, לכדי 12.5%. כך, עקב פגיעה באצבעו השנייה בכף ידו השמאלית. הנתבעת נסמכה על חוות דעתו של ד"ר אליהו סלטי. בהתאם לה לא נותרה לתובע כל נכות צמיתה.
4. לאחר שהונחו בפניי תצהירי עדויות ראשיות, הן של התובע והן של הנתבעת, קבעתי התיק לישיבת הוכחות. התובע נחקר על תצהירו. הנתבעת לא נחקרה על תצהירה. בישיבת הוכחות שנקבעה נטען כי הנתבעת לא התייצבה עקב מחלתה. לישיבה נוספת לא התייצבה הנתבעת ללא כל סיבה מבוררת. קבעתי בהחלטתי מיום 12.4.07 כי
"אי התייצבות הנתבעת לישיבת היום מזכה את התובע במתן פסק דין ואולם בדעתי להורות על הגשת סיכומי טענות, בעיקר לעניין גובה הנזק". בהחלטתי מיום 17.10.07 דחיתי את בקשת הנתבעת לביטולה. קבעתי כי בקשת הביטול חסרת שחר וכי
"הנתבעת מזלזלת בהליכי בית המשפט ובחרה לא להתייצב לדיון מטעמיה שלה, לרבות חוסר יכולת כספית לשלם עבור מונית. מכתבה של הנתבעת אף עומד בסתירה לטענה כי היא הייתה חולה, בעוד הבקשה לא נתמכת בכל תיעוד רפואי. הבקשה מקוממת בעזות המצח שלה" (סעיף 3).
5. לכאורה, וכמבואר, יכול שקיפחתי את התובע בכך שהוריתי על הגשת סיכומי טענות. תקנה 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מורה כי אם
"התייצב התובע, ואילו הנתבע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר;". משום כך, משעה שהנתבעת חדלה ולא התייצבה לדיון, יש להתייחס באהדה לכך שהתובע, מבחינתו, נקט בצעדים כדי להוכיח את תביעתו. אכן, הדעת אינה הולמת את המצב המתבקש מסיכומי ב"כ הנתבעת, שלפיו לא זו בלבד שהנתבעת מזלזלת בבית המשפט ולא מופיעה לדיון, אף עליי לשקול, חרף זאת, שלא להאמין לגרסתו של התובע.
לנוכח זאת נהיר, למצער ככל שעסקינן בשיקולי החבות, כי התובע בקלות מגיע אל המבוקש. לא בכדי ביקשתי מב"כ הצדדים להידרש בעיקר לשאלת גובה הנזק. שני ב"כ הצדדים לא עשו כן. ב"כ הנתבעת עשה כן באורח סתמי ולקוני.
6. נהיר כי המחלוקת בשאלת החבות היא מחלוקת עובדתית קוטבית ונוקבת. למעט עצם ההסכמה באשר לאירוע מריבת הכלבים ופגיעת התובע כתוצאה מנשיכת כלב כלשהו, קיימת תהום בכל יתר הנתונים. ראשית, מי הכלב התוקף ומי הכלב הנתקף. שנית, מי הכלב המסתער. שלישית, מי הכלב שהיה קשור ברצועה ומי הכלב שלא היה זמם בפיו. במצב דברים זה ברור שההכרעה היא פועל יוצא של
עימות בין שני בעלי הדין הניצים. אכן בלתי נסבלת היא האפשרות שהנתבעת גם לא מתייצבת לעדות, ושוללת מבית המשפט את האפשרות להתרשם כתוצאה מעימות בין גרסאות אלו, וגם מבקשת להטיל ספק באמינותו של התובע. נהפוך הוא: עצם העובדה שהנתבעת נמנעת מלהתייצב לדיון מתיישבת עם כך שגרסתה חסרת שחר. כעוצמת התהום העובדתית, כך עוצמת המסקנה השיפוטית המתחייבת מההתחמקות להתייצב לדיון. משמע, אין בפניי כל גרסה של הנתבעת, שרק לאורה ניתן היה לשקול להטיל ספק בגרסתו של התובע.
7. מעבר לנדרש הנני מאמין לעדותו של התובע שנשמעה בפניי, בהיותה מאוזנת, סבירה והגיונית. התובע בהגינותו הודה כי לכלב לא היה זמם, הגם שהיה קשור לרצועה. התובע הניח כי הבוקסר לא ביקש מלכתחילה לנשוך אותו, אלא עשה כן רק משום שהתובע ניסה להפריד בין הכלבים הניצים. בלתי סבירה בעיניי טענתה של הנתבעת, שעולה רק בתצהירה ולא בכתב הגנתה, על פיה היא הייתה זו שננשכה על ידי הכלב. וכזכור, לגרסתה, אף התובע היה זה שננשך על ידי הכלב. משמע, על פי גרסה זו הכלב גם התנפל על הבוקסר, גם נשך אותה, וגם נשך את בעליו, הוא התובע.
8. לנוכח מכלול השיקולים האמורים הוכחה חבותה המוחלטת של הנתבעת לאירוע האמור ואין בדעתי לייחס כל אשם תורם לתובע.
9. מונחות בפניי חוות הדעת של ד"ר פוקס ושל ד"ר סלטי. מונחת בפניי אף קביעת המוסד לביטוח לאומי, בתביעה לנכות כללית, בה נפסקה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 7%. אכן צודק ב"כ התובעת כי חוות דעת זו לא ניתן היה להגישה, בתור חוות דעת מטעם מי מבעלי הדין. ואולם לטעמי היא בבחינת נתון רפואי כשר לשיקול, לעניין הכרעתי, כמוהו ככל מסמך רפואי אחר שבפניי. החלטתי כי לתובע, ולו גם על יסוד הנתון האמור, נותרה נכות צמיתה בשיעור של 7%.
10. כתוצאה מהתאונה עבר התובע ניתוח שכלל תפירה וקיבוע של האצבע. הוא היה משולל כושר עבודה מוחלט לתקופה של מעל מחצית השנה, בה נדרש לטיפולים פיזיוטרפיים ולטיפולים במרפאה לריפוי בעיסוק. אכן ידו הימנית של התובע הינה היד הדומיננטית, ואולם בשנים האחרונות הוא החל לסבול מרעד בידו הימנית, אשר הלך והחמיר, וכתוצאה מכך הוא נאלץ להשתמש בידו השמאלית, בה כאמור אצבעו השנייה החשובה פגועה בנכות צמיתה.
לנוכח השיקולים האמורים בדעתי לפסוק לתובע בגין נזק לא ממוני סכום של 40,000 ש"ח.
11. התובע הוא מהנדס מכונות במקצועו. עובר לתאונה היה בן 54 וכיום הוא בן 60. לטענתו עד שנת 1966 שימש כמהנדס שכיר במספר חברות גדולות והשתכר בממוצע סכום של 25,000 ש"ח ברוטו לחודש. מאז הוא עובד כעצמאי בתכנון ופיתוח של מערכות אקולוגיות, הגם שהחליט לאחרונה לחזור ולהשתלב במעגל העבודה כשכיר.
12. פרט לכך שהנני מקבל כמוכחת את העובדה שהתובע משמש כמהנדס, והיה שכיר ולימים היה לעצמאי, אין בפניי ולו בדל-מסמך, באשר להשתכרותו של התובע. וכך, אין בפניי כל תלוש שכר המצביע, אינדיקטיבית, על רמת השכר של התובע בהיותו שכיר. אין בפניי כל שומה של מס הכנסה המצביעה על עיסוקו של התובע כעצמאי, ובוודאי לא על רמת השכר שלו. העדר נתונים אלו מחשיד שמא התובע, במועדים הרלוונטיים, כלל לא עבד.
13. לנוכח כל אלו, אף בהתחשב בגילו של התובע, הכשרתו והשכלתו, הנני רואה לפסוק לתובע בגין אובדן שכר בעבר ובעתיד סכום גלובלי שהנני אומד אותו בסך של 35,000 ש"ח.
14. התובע היה משולל כושר עבודה מוחלט למשך 6 חודשים. על דרך האומדן הנני מזכה אותו, בעיקר בגין עזרת צד ג' לתקופה זו, בסכום נוסף בסך של 3,000 ש"ח.
15. סך כל נזקי התובע עולים, איפוא, לכדי 78,000 ש"ח.
16. לפיכך הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 78,000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל, אגרת תביעה כמתחייב ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ על הסך הנ"ל.
הסכומים האמורים ישולמו לידיה הנאמנות של ב"כ התובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.